זה קצת מצחיק אותי להסתכל היום על סרטונים של נורה, בת שלושה חודשים, עושה GMAB (*) באזור עבודה – רוטינת עבודה שלמדתי בבית הספר לראקטיביות, קורס שהתמקד בכלבים מגיבים ותוקפניים.

באותו שלב כל מה שרציתי להשיג זה פוקוס ואינגייג'מנט (Engagement), אחרי זה התרגיל הזה הפך לחזק נשיכה, עזיבה, חזרה אליי וכל דבר אחר שהייתי רוצה לגרום לה להציע יותר מיוזמתה.
המשכנו להכשיר עוד אזור ועוד אזור, בהתחלה בבית אחרי זה חניות בחוץ, אחרי זה גינות, מגרשי אגיליטי, קניונים, אזורים מסחריים
הכנסנו הסחות – כלבים, רעשים, אנשים, אוכל, משחקים ועוד..
סגרנו את העבודה ביכולת רגיעה בכלוב בכל מיני סיטואציות (עוד לא השלמתי את הקריטריון הסופי של רגיעה בכלוב לא מכוסה מול כלבים רצים אגיליטי – אבל אנחנו נגיע גם לשם!!!)

בקיצור עשיתי תהליך התנהגותי עם כלב שאמור להיות קל ומושלם אבל בסופו של דבר היה יותר קשה ממה שחשבתי.
ברור שזה לא היה תהליך קשוח כמו עם טובי ולכל אחד היו את החולשות שלו (טובי – התמודדות עם מצבים מפחידים, נורה – להצליח לחשוב בזמן עוררות ולא לנשוך לי את כל הגוף מתסכול).
אבל המסגרת עשתה את שלה, מסגרת שלא הייתי משתמשת בה אם הייתי נופלת לדעות קדומות של "כלבים רגישים זו נישה נפרדת מכלבי ספורט וצריך להתנהל איתם שונה".

למעשה כלבים זה כלבים, הם פרושים על סקאלה אין סופית של שוני והבדל אבל המהות, ותהליכי הלמידה הם זהים.
ועל זה אני תמיד אענה לכל לקוח שישאל "אבל מה לעשות שהכלב נושך/מתפרץ/מתחרפן?" – מה שצריך לעשות באותו רגע (לנהל, להפריד, למשוך, לקחת משם), כי התהליך אף פעם לא מתחיל בהתנהגות הסופית וזה נכון בדיוק באותה מידה למה לעשות שהכלב הורס/שעושה פיפי/קופץ.
בונים עבודת בסיס טובה, בונים תקשורת והבנה, לומדים מה הכלב שלכם אוהב ומשם פשוט מתחילים להעלות קריטריונים