למי שלא מכיר אותי חשוב שתדעו שיש לי 2 אהבות גדולות מעולם הכלבנות – כלבים "בעייתיים" (ראקטיבים, פחדנים, תוקפניים) וספורט כלבני או בפרט אג'יליטי.
שתי האהבות האלה גם שתי כלבות אהובות אחת שאיתי ואחת לצערי שכבר לא, אבל רק מלהסתכל על המראה והגזע ישר אפשר להניח שטובי היא הראקטיבית ונורה היא כלבת הספורט. וזה לגמרי כך, אבל בעצם לא באמת… רגע נתחיל מההתחלה.
איך גיליתי את עולם הספורט הכלבני
את עולם האגיליטי גיליתי עם טובי, התאהבתי ישר, אבל ללא שום ספק עם טובי לא היה שם המון אגיליטי (זריזות/תנועה). באגיליטי, טובי הייתה כלבה חששנית מאוד שכל מתקן חדש הצריך הרגלה ואם חס וחלילה מתקן עשה לה משהו רע (כמו נפל עליה בטעות או שהיא נתקעה בו) המתקן הוכרז כאויב לאומי והיינו צריכים לחזור לשלב 0 ולהתחיל הכל מההתחלה.
טובי פחדה מהעולם כולו וחשבה שהוא נגדה, פחד הוביל לסטרס, קצת פרנואידיות והמון המון תגובה (נביחות, חשיפות שיניים, נשיכה-אבל ממש נשיכה ☹ ) התחלתי לחקור את העולם המוזר הזה של כלבים חרדתיים – לא מלהישאר לבד אלא מהעולם כולו, ומצאתי אינסוף הסברים מהיסטוריה של חוויות רעות, גנטיקה ומערכת עצבים.
היסטוריה – כמו כולנו, שקורה משהו מפחיד נורא (אם אתה גור קטן ופצפון גם קופסא שנופלת יכולה להיות סופר מפחידה) אנחנו זוכרים והסיטואציה נזכרת כרעה. כל דבר כזה "מרעיל" משהו – חפץ, צליל, מקום מסויים ואפילו כלב או אדם.
גנטיקה – כלבי פארייה (כלבים מעורבים שחוזרים ל"מקור" במראה והתנהגות) אמורים לחיות בשולי העיר ולהתקיים משאריות זבל של בני אדם (בדיוק כמו חתולי הרחוב שכולנו מכירים), הם קצת כמו אוכלי הנבלות של הסביבה העירוני, כלומר חשדנים, חששנים ונמנעים מעימותים.
זה נשמע תיאור "רע" אבל זה תיאור של רוב החיות הלא מבויתות – כולם רוצים לשרוד, לרוב צדים בשביל לאכול ולא לשם עימות, צריך להיות חשדן ומודע כדי שלא יצודו אותך, סהכ הם מתגוננים כי באמת יש להם ממה להגן על עצמם.
עכשיו שימו את האופי הזה בדירה קטנה בתל אביב ותנסו להסביר לכלב שכבר אין לו מה לחשוש ולפחוד – הכל בסדר כאן!
אבל הגנטיקה מנצחת, אי אפשר להרוס תוצר מרתק כמו אבולוציה גם בחשיפה הטובה ביותר שאדם יכול לעשות לכלב, שהגנטיקה אומרת תגן על עצמך יש עולם מפחיד שם בחוץ הגוף מקשיב כי זהירות זה הדבר הראשוני שלומדים גם מאמא.
הדבר המעניין שככל שהכלב פרימיטיבי יותר בקטע הזה הוא גם מגיע עם יכולות מדהימות במיוחד (שכמובן עוזרות לו לשרוד לא לנו לאלף כן?) כמו יכולת הכללה מהירה (יכולת הסקת מסקנות של טובי: כלב נשך אותי – הכלב הזה רע – רגע אולי כל הכלבים שנראים כמוהו רעים? נתגונן מכולם – טוב, פשוט כל הכלבים רעים!).
זה מצד אחד הדבר המעצבן בעולם! מצד שני, בתור מאלפת כלבים זה מדהים! אחרי שעובדים עם כל כך הרבה כלבים שמתקשים להכליל פעולה קלה כמו שב, גם לבית וגם לבחוץ וגם לבית של השכנים, מבינים כמה אינטיליגנטים ומהירי מחשבה ה"פרימיטיבים" האלה.
מערכת עצבים רגישה – זה כבר מאוד תלוי כלב, אבל הרבה מהכלבים החרדתיים, חרדתיים כבר מהביפנוכו. כלומר יש להם נטייה לזה.
כלב גדול ומסיבי הרבה פעמים יהיה כבד ועייף וזה יתבטא בהרבה דברים מלבד התנועה שלו, לרוב הוא גם יהיה מאוד אדיש ולא יהיה איכפת לו במיוחד מגירויים סביבתיים. לדוגמא – לא יטרח לפתוח עין אם משאית תסע ממש ליד מקום המרבץ שלו בשיא השינה.
לעומת זאת יש לנו את הכלבים ההפוכים לחלוטין, כלבים מאוד תגובתיים וזריזים, שמרגיש שהם תמיד על הקצה, תמיד מוכנים לעשות משהו, קצת עם קוצים בתחת.
זה הבדל משמעותי במערכת העצבים של הכלב. ונכון הראקטיבי הממוצע לא עונה לתיאור הזה של התזזיתי ואנרגטי אבל מבפנים – הוא מודע להכל, שומע הכל וקשוב, תמיד קשוב לדבר המלחיץ הבא…
הדברים האלה גרמו לי בהתחלה להרגיש שבתור מאלפת יש נישה מסויימת של כלבים רגישים, כלבים שצריכים התנהלות אחרת וקצב אחר והרבה תקשורת והבנה שכלב אחר פשוט לא צריך ואולי אפילו תגיש לו "מציקה".
מהצד השני קיימת נישת כלבי הספורט – הברודר קולי והמלינואה (בד"כ כן?) הכלבים החכמים, מהירים, יצריים וחסונים נפשית.
אבל ב 2017, אחרי שטובי אהובתי נפטרה מסרטן, הבאתי את נורה גורת בורדר קולי – שדה תזזיתית, היו לי מיליון מחשבות וציפיות, דברים שתכננתי לעשות כמו אגיליטי, טריקים, פריזבי, משמעת. כל החלומות של מאלף כלבים עם הכלב שפשוט אפשר לעשות איתו הכל!!!
אז…. מה זה חייתי בסרט.
שלא תבינו לא נכון, נורה מושלמת!!!
שלמות מהלכת ומבחינתי כל פעם שהיא צועדת ברחוב הרחוב נהיה קצת נקי יותר כי הוא נדבק מהשלמות שלה (איזה אמא פולניה אני!!!!)
אבל ההתחלה ממש לא הייתה קלה! קיבלתי גורה תזזיתי עם זיקוק בתחת, לא ממש בקטע של לאכול או לישון רק לשחק, לנשוך, לשחק, לנשוך וכך הלאה…
הרגשתי שאין לי כלים! זה משהו אחר לגמרי מהדגם שני מכירה! 180 מעלות! לפני זה היה לי את טובי – ראקטיבית, חששנית ותוקפנית שהייתי צריכה לפחד ללכת ברחוב שלא תרצח כלב, ועכשיו יש לי גורה מקסימה שפשוט רוצה לשחק ולאהב את כל העולם! אבל… לא יודעת שאני קיימת בטיול…. זה נשמע לכם כמו אותו דגם????
אחרי תקופת הסתגלות קלה בה נורה למדה אותי ואני למדתי אותה, הבנתי מסקנה משנת חיים – גם בורדר זה כלב ראקטיבי!
אנחנו תמיד אומרים ראקטיבי או רגיש בצורה רעה כאילו זה מעיד על התנהגויות ללא טובות או מנומסות, אבל תכלס? אנחנו חושבים על איך הכלב מגיב ולא מה קורה בפנים.
כשטובי ראתה כלב מרחוק וישר התפרצה, נבחה ומשכה את הרצועה לעברו זה אוי אוי אוי, כי היא רוצה להרחיק ולפגוע בתגובה הזאת. לעומת זאת, כשנורה רואה כלב מרחוק והזנב שלה עושה פרופלו והיא מושכת לעברו זה חמוד!! כי היא רק רצתה לשחק? פה התגובה לא מוגזמת ולא מנומסת? אם הכלב השני לא רוצה להגיד שלום? ואם היד שלי כבר כחולה כי היא מושכת כל כך חזק?
בעצם יש לנו פה טריגר (כלב), ויש לנו פה תגובתיות לא פרופורציונאלית, נכון אחד למטרת משחק והשני למטרת הרגעה אבל אם נסתכל על זה כמו נוסחה מתמטית זה בדיוק אותו תהליך מחשבה.
באחד יש לי כלבה שחוששת מהכל ולכן מגיבה ובשני יש לי כלבה שמודעת להכל, שהמוח שלה עובד בקצב שיא, היא בהיי מכל הגירויים בסביבה, אפס קשב (גורה כן?) וסקרנות בשמיים ובדיוק כמו טובי, גם היא מגיבה.
אבל את התגובה הזאת הרבה פעמים אנחנו לא מנסים "להכיל" כי זה חמוד.
מאותו רגע התחלתי להסתכל על כלבי ספורט כמו כלבים רגישים.
הרי גם בגנטיקה שלהם יצרו תגובתיות מאוד גבוהה, לעיתים היא מכוונת למטרה אחרת, וגם להם מערכת עצבים מאוד רגישה (אם לא הם לא היו מסוגלים לקלוט כל כך הרבה מידע ולהגיב אליו, הם לא היו מסוגלים להיות כל כך חדים בזיהוי ובמהירות תגובה).
זו הסיבה שהתחלתי לאמן את נורה כמו שאני מאמנת כלב ראקטיבי.
התחלנו פרוטוקולים של הכשרת אזורי עבודה ובהם עבודת בסיס של פוקוס ומוטיבציה.
הרבה עבודה של למצוא את החיזוקים שלה – ברור שעבורה כל ענף זה חיזוק אבל לכמה זמן היא מוכנה להישאר בפוקוס בשביל ענף? וכמה בשביל גבינה צהובה? וכמה בשביל כדור מצפצף?
בנוסף לזה, נדרשתי לעבודת חקירה של תבניות האכלה ומשחק טובות בשבילה, כאלו שמשאירות אותה בפוקוס אבל תוך כדי גם בתנועה כמו שהיא אוהבת, וקריטריונים (דרגות קושי) – אינסוף קריטריונים, בהתחלה הקטנים והטיפשיים ביותר ועד קריטריונים שמאפשרים לנו היום להתאמן ולהתחרות באגיליטי.
כשהבנתי שאני לא צריכה להילחם בדרייב (כמו נגיד לרוץ אחרי חתול) אלא רק לנתב את התגובה שלה אלי (בדיוק כמו שעשיתי עם טובי, במקום לצאת על כלב – תיהי איתי, אני אוציא אותך מהסיטואציה) ולאפשר לה לקבל את מה שהיא רוצה/צריכה ממני (במקרה הזה – רדיפה. במקרה של טובי – ביטחון) הפאזל התחיל להתמלא.
זה קצת מצחיק אותי להסתכל היום על סרטונים של נורה, בת שלושה חודשים, עושה GMAB (*) באזור עבודה – רוטינת עבודה שלמדתי בבית הספר לראקטיביות, קורס שהתמקד בכלבים מגיבים ותוקפניים.
באותו שלב כל מה שרציתי להשיג זה פוקוס ואינגייג'מנט (Engagement), אחרי זה התרגיל הזה הפך לחזק נשיכה, עזיבה, חזרה אליי וכל דבר אחר שהייתי רוצה לגרום לה להציע יותר מיוזמתה.
המשכנו להכשיר עוד אזור ועוד אזור, בהתחלה בבית אחרי זה חניות בחוץ, אחרי זה גינות, מגרשי אגיליטי, קניונים, אזורים מסחריים
הכנסנו הסחות – כלבים, רעשים, אנשים, אוכל, משחקים ועוד..
סגרנו את העבודה ביכולת רגיעה בכלוב בכל מיני סיטואציות (עוד לא השלמתי את הקריטריון הסופי של רגיעה בכלוב לא מכוסה מול כלבים רצים אגיליטי – אבל אנחנו נגיע גם לשם!!!)
בקיצור עשיתי תהליך התנהגותי עם כלב שאמור להיות קל ומושלם אבל בסופו של דבר היה יותר קשה ממה שחשבתי.
ברור שזה לא היה תהליך קשוח כמו עם טובי ולכל אחד היו את החולשות שלו (טובי – התמודדות עם מצבים מפחידים, נורה – להצליח לחשוב בזמן עוררות ולא לנשוך לי את כל הגוף מתסכול).
אבל המסגרת עשתה את שלה, מסגרת שלא הייתי משתמשת בה אם הייתי נופלת לדעות קדומות של "כלבים רגישים זו נישה נפרדת מכלבי ספורט וצריך להתנהל איתם שונה".
למעשה כלבים זה כלבים, הם פרושים על סקאלה אין סופית של שוני והבדל אבל המהות, ותהליכי הלמידה הם זהים.
ועל זה אני תמיד אענה לכל לקוח שישאל "אבל מה לעשות שהכלב נושך/מתפרץ/מתחרפן?" – מה שצריך לעשות באותו רגע (לנהל, להפריד, למשוך, לקחת משם), כי התהליך אף פעם לא מתחיל בהתנהגות הסופית וזה נכון בדיוק באותה מידה למה לעשות שהכלב הורס/שעושה פיפי/קופץ.
בונים עבודת בסיס טובה, בונים תקשורת והבנה, לומדים מה הכלב שלכם אוהב ומשם פשוט מתחילים להעלות קריטריונים 
(*) GMAB – ראשי תיבות של Give me a break.
זהו תרגיל פוקוס של Leslie McDevitt שמייצר קבלת אינטרקציה מהכלב ולא הפוך – כלי סופר שימושי "לפתוח" כלבים רגישים לתהליך עבודה.
